"האם אני מכוער בענייך?"/ סיפורו של עץ חרוב
"איך ביוגרפיה, תעודת זהות או קורות חיים של עץ צריכים להראות?" חשבתי לעצמי.
עץ חרוב אני, יליד שנת 1980, אף אחד לא הביא אותי לכאן, אני הגעתי בעצמי - עץ לא מתוכנן. יש שטוענים שאני "פליט תרבות", עץ חרוב מצוי אני, עץ חורש ים-תיכוני, ודם המקום הוא אשר זורם בזינורות הזנתי. אני צבר! דמותי היא כדמות המקום. נישאתי עם הרוח כזרע, שם נגמרו ימי כנווד. יושב קבע אנוכי, מצאתי לי את המיקום המושלם. בקרבת מים מתוקים וצל כבד, נבטתי. הצל שטיפח את נביטתי היה בעוכרי בהמשך חיי. שלושה גזעים הצמחתי מתוכם אחד התפתל למטרים על גבי הסלעים. אם תעקבו אחר תנועת גזעי המתפתל, תחשף אל מול עינייכם מפה המראה את הכיוון אל השמש. בעיתות של מחסור בשמש האט את התפתחותי ושימרתי את האנרגיה שבתוכי. שורשי גדלו והפכו לחלק מהקרקע שתחת רגליכם. ובפרפרזה על סיפורה של לאה גולדברג: "הדירה מצאה חן בעיני העץ והעץ מצא חן בעיני השכנים".
עץ חרוב אני, פסיפס מורכב של חיים ומוות. בצללי הזמן, צמיחתי השתנתה, יש שאמרו- שאני בטח מת ואחרים תיארו אותי יבש, קמל וחסר חיים. מאז החלו מחשבות לכרות אותי. את שמי קיבלתי מסיבה דומה, חרבה היא יובש בעברית. הסטיגמה דבקה בי בשל תכולת המים הנמוכה במיוחד שבפרותיי. ואם זאת, פרותיי מתקתקים, הם גדלים במראה של תרמילים ארוכים דמויי סהר חום-שחור פחוס והם אהובים על אנשים ומיני בעלי חיים רבים נוספים. "צמחים מטפסים שונים, להוטים להגיע לשמים, התפתלו סביבי, חוסמים את אור השמש הנותן חיים שהזין את קיומי. כוחי דעך, ועלי איבדו את הגוון הירוק התוסס שלהם". גזעי התפתל במאמצי להגיע לשמש, אך עצים שלא גדלים לגובה וישר, סופם לא להגביה צמרות. גזעי התמוטט ממשקלו, בקע גדול נפער בתוכי. דרך הפצע בגופי צמחה פטרייתי ואנו יחד כבר מעל שנתיים. פטריות וחיפושיות קליפה ידועות כמשתפות פעולה בתהליך של פירוק עצים. אם הייתם מקלפים גזר מקליפתי הייתם רואים גלריות סלולות של חיפושיות קליפה.
צוות הגן התאסף למרגולותי, הם כמעט השתכנעו לכרות את גזעי. חשבתי לעצמי, "מדוע כל פצע, פגע, מחלה או חולשה כל כך קשים לכם? פטריית בוהקית שטוחה משגשגת בריקבוני, ונקבים שבגופי מספקים בית גידול למיני ציפורים וחרקים מגוונים ואפילו יונקים. משאב נדיר אנוכי, בעוד שמינים רבים נאבקים לזכות בי, בנקביי, סדקיי ופצעי ריקבון כבית גידול, בני אדם רואים לכלוך אסטתי". בעולם המשמעויות המקומי, בהתאמה לאפיסטימולוגיה מערבית, המוות והחיים מובנים כשני מצבים דיכוטומיים שמנוגדים, כך המוות אינו מובן כחלק מהחיים אלא כסופם, רפואת המערב עוסקת באובססיביות בדחיית המוות והשארת סממנים פיזיולוגיים המראים על חיות. עצים הם האורגניזמים עם משך החיים הכי ארוך בפלנטה, והם לא מתים מגיל מבוגר.
אך איפה ההתייחסות אל הנפש? תהליכי החיים המתרחשים במת מוכחשים.מושגי החיים והמוות שלכם אינם זהים לשלי או תקפים לגבי בני מיני. הם גם לא מייצגים את מעגל החיים הביולוגי שלנו העצים, אני חי ומת בו זמנית מרבית חיי, כמו רבים מאחיי.
עץ חרוב אני, משוייך דתית אני, "העץ היהודי" קוראים לי רבני ישראל. אני שונה ומיוחד משאר עצי הגן: בגידולי, בנשיאת פירותי, בשימושי ובהקשרים שבהם אני מופיע במקורות. אבות אבותיכם נשבו בקסמי וניסו לפענח את כוחי, אופיי והתנהגותי. מעולם לא הטרדתי את שכני האנושיים בעיזוק ובזיבול, בהשקאה ובגיזום. בספר בראשית מתואר חרוב מכה שורשים עד התהום, ואחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותו; ואולי גם נקראתי חרוב בשל יכולתי לגדול גם בארץ חריבה זו. במסורת הדורות מהווה החרוב סמל להסתפקות במועט ולמאכל עניים. "חסר לחם היה, ומתגלגל היה בחרובין.", נאמר ברש"י. גדולי הרוח בישראל, שהשקיעו את עצמם בעולמה של תורה, מאכלם היה חרוב. לאחר חורבן בית המקדש, היו אויבי התקופה אוכלים ושותים ומשתכרים ומשׂיחים ומלעיגים ואומרים: "בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי", שמסמל את שולחנו החסר של היהודי המסתפק במאכל חרוב. דרך אבותיי החרובים בני התקופה הבינו את "הגורל היהודי", עד לכדי שאני הפכתי לסמל המלווה עמים משפע לצמצום ובין חורבן לגאולה.
עץ חרוב אני, אין לי קול או שפה להעביר לכם את סיפורי, את אשר אני ראייתי, חווייתי ויודע. אבל הידעתם שיש אנשים שמקשיבים לעצים? ואינני מתכוון לאנשים משבטים מרוחקים. כמו בכל יום ובאותה שעה, הגיעו אותו אדם והתיישב לסעוד כריך בצילי. אך באותו יום, האדם דיבר אלי ואני שמעתי: "תודה על רגעי הנחת והשלווה בתוך עולם כאוטי. תודה שבזכותך, בזכות גזעך החזק והגמיש ורשרוש עלייך ברוח אני חש חיבור לעצמי ונטוע בקרקע יציבה" הוא אמר לי.
שורשי משתרעים לעומק ולרוחב תחת רגלייכם. אילו הייתם יכולים לראות לעומק האדמה, הייתם מגלים ששורשי הם תשליל של דמותי מעל פני האדמה, עד לקצוות צמרתי. תהליכי חיים רבים זורמים בעורקיי. ולא רק אנשים נהנים מחברתי, יש לי חברים רבים שמגיעים מדי יום או לילה, ולפעמים רק מדי פעם רחוקות, להסתתר, לאכול, להתחבר, ולשתות ולשחק. גורי חזירי בר מתקררים במים שמתנקזים בין שורשיי, מדגדגים את תחתית שורשיי.אני נהנה להיות חלק משרשרת אינסופית של חיים.
אנא, אל תתביישו זה בריא לדבר עם עצים.
המידע על החרוב ביהדות נלקח מתוך:
https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/10/01004.htm#_ftn1